פרעה הליצן: מה קורה כשהדיבור בגלות?

ענין שם פס״ח, ידוע בספרים הקדושים שהוא על שם פ״ה ס״ח, הינו הדיבור. כי בגלות מצרים היה גם הדיבור בגלות ולא בן חורין, וכשנגאלו אבותינו משם, נגאל עמהם יחד גם הדיבור ויצא לחירות, וכמבואר מזה גם בליקוטי מוהר״ן חלק א׳ סימן מ״ה, עוד שם בסימן נ״ו בהתורה וביום הביכורים אות ז׳, עיין שם. ומובן שענין גלות הדיבור הוא מה שבני ישראל במצרים לא היו יכולים לדבר בגלוי מענייני תורה ויראת שמים שמסר להם יעקב אבינו ע״ה, אם כי בהעלם ובהסתר בוודאי זכרו ודיברו קצת בזה. כי קליפת מצרים, שהיא קליפת חכמת הטבע הכופרת בהשגחת השם יתברך, לקחה את הדיבור לעצמה בתוקף, והיא היתה מרבה בדברים משלה וכותבת בספריהם איך שהכל מתנהג על פי הטבע לבד בלתי השגחת ה׳ יתברך שמו, והיתה מפיצה דעת זו בקרב כל אכלוסיה וכו׳, וגם היתה כופה את הכל ללמוד חכמה זאת בלבד, ולדבר מהשגחת ה׳ יתברך שמו היה אסור, כי זה נגד חכמתם ודעתם. וכל כך היו מתגברים בחכמתם ודעתם לכבוש את הדיבור, עד שהביאו את הדיבור הקדוש בתוך העלמה וגלות גמור, עד שישראל עם קדוש היו מפחדים ממש לדבר; ואם לא מדברים מה שצריכים לדבר, הכל הולך ונשכח במרוצת הימים והשנים הרבות כידוע.

ושמתי אל ליבי לחקור ולמצוא שורש חכמת הטבע המסתרת השגחת השם יתברך – מה מקורה; ובאיזה מידה מן המידות הרעות נכנסו המצריים, שתהא גורמת ומביאה להתגברות חכמת הטבע כרצונם ולהסתרת ההשגחה העליונה. ומצאתי כי המידה הרעה של ״ליצנות״ היא היא המביאה להתגברות חכמת הטבע; ואלה שנכנסים בה, וככל שנשקעים יותר בליצנות, כמו כן מחשיכים אור ההשגחה העליונה, ומגבירים עליהם חשכת ואפילת חכמת הטבע המחשיכה עיני האדם מלהביט ומלהסתכל על נפלאות השם יתברך וניסיו שעושה עמנו תמיד, כמו שאומרים ״על נסיך שבכל יום עמנו ועל נפלאותיך שבכל עת ערב ובוקר וצהרים״.

וראיה לזה הוא מהיוצר שאומרים בשבת הגדול שיסד רבי אלעזר הקליר זיע״א, ביוצר המתחיל ״אין ערוך אליך וכו׳״: ״למה פס״ח בא מן הצאן, שחמל ופסח על קרואי צאן, וכרועה מקבץ טלאים משכם וגאלם ״מבעלי לצון״״. הרי שמצרים היו שקועים בדברי ליצנות כל כך, עד שקראם כולם ״בעלי לצון״, כלומר שהם היו הבעלים של ליצנות, הינו שכל ענין הליצנות שייך כאילו רק להם והם הם בעליה.

ומובן שכל האומה קיבלה ההשפעה הזאת מהמלך פרעה ששמו אותו עליהם לראש, כי הוא בחינת המקשה ברעה קושיות עצומות הבאים מחלל הפנוי שאין עליהם שום תירוץ, וכמבואר בלקוטי מוהר״ן חלק א׳ סימן ס״ד בהתורה בא אל פרעה, עין שם.

ותאמין לי אהובי ידידי, כי עוד משחר ילדותי כשלמדתי בחדר חומש שמות, הייתי תמיד משתומם על התנהגותו המוזרה של פרעה עם משה ואהרן, והיה נראה בעיני שהוא לץ גדול והוא רק מתלוצץ מהם. למשל, במכת ״צפרדע״, קרא פרעה למשה ולאהרן ואמר: ״העתירו אל ה׳ וגו׳ ואשלחה את העם״, ואחר כך למעשה מה היה? ״וירא פרעה כי היתה הרווחה והכבד את ליבו ולא שמע אליהם וגו׳״. וכמו כן במכת ״ערוב״, ואז כבר העמיד משה את פרעה על ליצנותו, כמו שכתוב (שמות ח׳ כ״ה): ״רק אל יוסף פרעה התל וגו׳״, ״התל״ דיקא, שזה בחינת ליצנות. וכן גם במכת ״ברד״ אמר פרעה: ״העתירו אל ה׳ וגו׳ ואשלחה אתכם ולא תוסיפון לעמוד״, ואחר כך: ״וירא פרעה כי חדל המטר, ויכבד ליבו הוא ועבדיו״. ונראה לעין שהתנהגות כזאת נובעת רק מתוך שאט נפש לליצנות.

ובזה נבין קצת ענין סיפור המעשה שסיפר רבינו הקדוש בהמעשה מחכם ותם, שהתם שנשאר יושב בנחלת אבותיו (שהיא האמונה קדושה, כמבואר ברמזי המעשיות), היה רחוק מאוד מליצנות, וכשהיו בני אדם באים אליו לדבר עמו, תמיד היה אומר להם מיד: ״נאר אן ליצנות״; ולהפך, החכם שהתלוצץ תמיד מכל העולם ובפרט מהתם, ירד בכל פעם ונכנס יותר ויותר בחכמת הטבע, עד שכפר לגמרי בהמלך, שזה בחינת ההשגחה העליונה, וחטא והחטיא אחרים עמו, כמו פרעה שהחטיא את כל עמו.

נמצא, שענין יציאת מצרים ופסח שאז נגאלו אבותינו ויצאו מטומאת וקליפת מצרים, אז יצא גם הדיבור עמהם מקליפת וטומאת מצרים שהוא ליצנות, והדיבור נעשה בן חורין לדבר עמו מהשגחת השם יתברך ופלאותיו שעושה תמיד עמנו בכלל ובפרט ובפרטי פרטיות בכל יום ובכל עת ובכל שעה, עד שעל ידי זה זכו ישראל לקבל אמיתות חכמתו ודעתו של השם יתברך שהיא התורה הקדושה, ללמוד וללמד בה דעת את כל באי עולם ״בלי ליצנות״, שעל ידי זה עם ישראל כולו נעשה ממלכת כהנים וגוי קדוש לכל עמי הארץ, שזהו מה שהתם נעשה סוף כל סוף מיניסטר גדול על כל המיניסטרים.

ולכן עכשיו בפרוס חג הפסח הקדוש הבא עלינו לטובה, ומובא שההארה הקדושה דאז מתחדשת ובאה אלינו גם עתה, ראוי לכוון לקבל הארה קדושה זו מתוך שמחה וטוב לב, שנזכה בה לדבר דבורינו ״בלי ליצנות״, רק באמת ובכנות ובתמימות גמור, ושנוכל לספר ולדבר האמת בגלוי לכל, וישמעו רחוקים ויבואו ״בלי ליצנות״ ויראו ויסתכלו בהדר יופי וזיו דיבור האמת, ויתנו כתר מלוכה לבעלי אמת.