ליקוטי מוהר״ן תנינא מה

בְּעִנְיַן בְּנֵי-אָדָם שֶׁרוֹצִים וּמְכִינִים עַצְמָן כַּמָּה פְּעָמִים לִנְסֹעַ לְצַדִּיק הָאֱמֶת, וְאַחַר-כָּךְ יֵשׁ לָהֶם מְנִיעוֹת, וְנִמְנָעִים — דַּע, כִּי שַׁבָּת הִיא נְקֻדָּה הַפְּנִימִיּוּת, וּמִמֶּנָּהּ יוֹנְקִים כָּל הַשִּׁשָּׁה יָמִים, שֶׁהֵם בְּחִינַת הָעִגּוּלִים סְבִיב הַנְּקֻדָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר (ויקהל דף רד.) וְכַמּוּבָא. וְהַקְּלִפּוֹת מוֹלִיכִין אֶת הָרְשָׁעִים סְבִיב הַנְּקֻדָּה, בִּבְחִינַת (תהלים יב) : ״סָבִיב רְשָׁעִים יִתְהַלָּכוּן״, וְאֵינָם מַנִּיחִים אוֹתָם לְהִתְקָרֵב לִפְנִים אֶל הַנְּקֻדָּה הַפְּנִימִית, וְכָל זְמַן שֶׁהֵם עֲדַיִן בְּתוֹךְ הָעִגּוּלִים, עֲדַיִן יֵשׁ לָהֶם תִּקְוָה לְהִתְקָרֵב; אֲפִלּוּ פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא יָצָא מִן הָעִגּוּלִים לְגַמְרֵי, חַס וְשָׁלוֹם, עֲדַיִן יֵשׁ לוֹ תִּקְוָה לְהִתְקָרֵב אֶל הַנְּקֻדָּה הַפְּנִימִיּוּת; אֲבָל מִי שֶׁכְּבָר יָצָא לְגַמְרֵי, חַס וְשָׁלוֹם, מִן הָעִגּוּלִים, כְּגוֹן מְשֻׁמָּדִים, אֲזַי אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהִתְקָרֵב כְּלָל. וְהַצַּדִּיק הוּא בְּחִינַת שַׁבָּת, בְּחִינַת הַנְּקֻדָּה פְּנִימִיּוּת, שֶׁמִּמֶּנּוּ יוֹנְקִים הַכֹּל, כַּמּוּבָא :