ליקוטי מוהר״ן תנינא צט
אָמַר, שֶׁעִקָּר הַהִתְבּוֹדְדוּת וְהַשִּׂיחָה בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ בִּשְׁלֵמוּת הוּא כְּשֶׁיְּפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ כָּל-כָּךְ לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, עַד שֶׁיִּהְיֶה סָמוּךְ מְאֹד שֶׁתֵּצֵא נִשְׁמָתוֹ, חַס וְשָׁלוֹם, עַד שֶׁכִּמְעַט יִגְוַע, חַס וְשָׁלוֹם, עַד שֶׁלֹּא תִּהְיֶה נִשְׁמָתוֹ קְשׁוּרָה בְּגוּפוֹ כִּי אִם כְּחוּט הַשֲּׁעַרָה מֵעֹצֶם צַעֲרוֹ וְגַעְגּוּעוֹ וְכִסּוּפָיו לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמֶת. וְכֵן מְבֹאָר בְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (תענית ח), שֶׁאָמְרוּ : אֵין תְּפִלָּתוֹ שֶׁל אָדָם נִשְׁמָעַת, אֶלָּא-אִם-כֵּן מֵשִׂים נַפְשׁוֹ בְּכַפּוֹ וְכוּ׳, הַיְנוּ כַּנַּ״ל : וְאָמַר : הֲלוֹא כְּשֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עוֹזֵר בְּהִתְבּוֹדְדוּת, אֲזַי הַהִתְבּוֹדְדוּת הוּא כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ :
