מה זה האדם?

שיחת מורינו הרה״צ רבי גדליהו אהרון קעניג זצוק״ל בשידור רדיו בשבט תשל״ט

שלום רב לכל המאזינים הנכבדים. חכמנו ז״ל אומרים, שיהא אדם פותח בכבוד האכסניה שלו, ומכיוון שעתה אמריקה היא אכסניה שלי, רצוני לקיים דברי חכמנו וארשה לעצמי לפתוח שיחתי זאת בכבוד ממשלת ארה״ב ונשיאה הגדול מיתוך הבעת תודה עמוקה לכולם בראותי במו עיני את החיים הטובים שנתת לכל אזרחיה ובתוכם אחי היהודים בכבוד. ברכתי היא: ייתן ה׳ שחיי השקט והשלווה ימשכו תמיד עד שתביא לשלום אמת בין כל האנושות שבעולם כולו לשמחת לבב כולם. עכשיו נתחיל בשיחה, כוונתי בשיחתי זאת להביא לידיעת הציבור פרושו של ׳אדם׳ — לפי תורת הקבלה, לאור פירושו של רבינו נחמן מברסלב ז״ל, ושתהא שיחתי זאת גם מעין הכרת טובה לאכסניה שלי.

שני דברים בעולם שהאנושות מכירה ומודה בהם. האחד בו אנחנו מאמינים שיש בורא כל יתברך שמו שהוא נמצא המחויב כי לא היה זמן שלא היה נמצא. השנייה, אנחנו יודעים ורואים שנמצאת, וזאת היא הבריאה. שהיא אפשרי המציאות כי היה זמן שלא הייתה נמצאת כלל. מובן כי שני הדברים הנזכרים הם שני הופכיים. הבורא כל ית׳ שמו הוא אינסוף יחיד בלתי בעל גבול, כל הבריאה כולה היא בגבול בזמן ומקום.

כידוע יש בין כל שני דברים הופכיים אמצעי המחבר אותם, לדוגמא במושג גוונים, שחור ולבן הם שני צבעים הפכיים, האמצעי שביניהם הוא גוון התכלת שמורכב משניהם יחד ויש בו גם מהשחור וגם מלבן (…)יש בו גם מהימין וגם מהשמאל, גם מהעליון וגם מהתחתון שבו. כן גם בעניין שלנו — הבורא כל והבריאה יש ביניהם אמצעי, האמצעי שביניהם היא זאת הנקראת שכינה. האצילה הבורא כל בחוק זה שתהא קבועה תמיד ברשותו היחיד הבלתי מוגבל במקום ובזמן ושתהא מקבלת מאיתו השפע הטוב של חיים וברכה ותפרנס בזה את כל העולמות שתחתיה הנפרדים, ולכל המון ריבוי פרטי הנבראים שבכל אחד מהם, למי מהם לגבולותיהם בזמניהם.

השכינה היא אם ושורש הנשמה הכללית האוצרת בתוכה את כל הנשמות כולן. והיא הנשמה ניתנה רק לאחרון שבבריאה דהיינו לאדם. מתנה זו מאוד מאלפת. שנכיר בטובה הגדולה שהיטיב הבורא כל איתנו בהודיעו אותנו את כוחנו ויכולתנו העצום שיש בידנו להתאחד מזה העולם השפל והמוגבל שאנחנו נמצאים בו עם הבורא כל האין סוף הבלתי מוגבל ולהיכלל בו. כמו האם, השכינה שהיא אמצעי בבחינתה הנעלית כנזכר, כך ביתה — הנשמה היא גם כן אמצעי בין הטוב ובין הרע, בין הקדושה ובין הטומאה. יהא ברור שמושג הטומאה שהזכרנו כעת הוא שורש הטומאה והיא זכה ועדינה במאוד מאוד, ובני אדם בערכנו עלולים לטעות בה ולחשוב בה אפילו שהיא קדושה, אבל בכל זאת אינה אלא טומאה.

ולכן מושג הטהרה מתייחס לנשמה, כמו שאנו אומרים בחלק עולם העשייה שבתפילת שחרית ׳אלוקי נשמה שנתת בי טהורה היא׳ כי זהו גדר טהרה — אמצעי מה שבין הקדושה ובין הטומאה. לפי דברינו נשמה טהורה פירושה נשמה בחירית ומיד כשנפחה הבורא כל בגוף האדם נעשה האדם בחירי. ברצותו מתאחד בטוב ובקדוש ונכלל בו וברצותו נעשה שותף ומשועבד לרע ולטומאה. בהתאחדותו בטוב ובקדוש מפה, מזה העולם השפל הרי הוא נתעלה לעומק רום, נעשה עליון גם כל מלאכי מעלה ונמסר לו הממשלה עליהם.

להפך כשמוסר ומשעבד את עצמו לרע והטומאה יורד לעומק תחת, מתערטל ממלבושי האורות ונעשה חשוך. ואזי גם הכי שפל שביצורי הבריאה מתעלה עליו ונעשה שליח לעשות בו דין. רצה הבורא כל שהאדם העומד במקום ונמצא בזמן הוא בבחירתו יבחר בטוב והקדוש יידבק בו מעולם הזה השפל יתעלה על כל הבריאה וישלוט עליה. קרה מה שקרה, האדם לא עמד בניסיון, נכשל וחטא, אחרי החטא הרגיש האדם ייסורי מצפון איומים ושב בתשובה כידוע רצונו של הבורא כל לא בטלה, כי גם רצונו הוא אין סוף כמוהו, נצחי . ולפיכך יתקיים רצונו בשלמות לעתיד כשהאדם יזדכך, וזה בטוח שיזדכך אי פעם ואז האדם יתעלה על כל הבריאה. גם על כל מלאכי מרום וימשול עליהם. כשנתבונן ביתר עמקות נשכיל לדעת שרצונו של הבורא כל קיימת גם בהווה כי התמורה שהתחוללה מכתוצאה של נפילת האדם בכישלונו, והשתלמותנו הגמורה, שזה רצונו של הבורא כל נדחה מאתנו עד לתקופה מאוחרת, אינה מוחשית אלא לגבינו בני האדם המוגבלים בחיים, בזמן במושג של עבר הווה ועתיד.

אבל לגבי הבורא כל שהוא מופשט והוא למעלה מן הזמן פרי מציאות העתיד שלנו אצלו זה הווה. עד לתקופת העתיד האדם חי בלחצים תדיריים הבאים מהשפעת שני הצדדים ההופכיים מהקדושה והטומאה , האור והחשך, הטוב והרע. כאמור, האדם הוא בחירי משמעותו של דבר, שהוא בנוי מגבורה וחולשה בגבורתו יש די כח להתגבר על כל הניסיונות הכי קשים ובחלישותו עלול הוא ליפול ממשב ברוח קל, ומדחיפת עלה נידף ולהיכשל בדבר הכי מתועב והכי חסר כל ערך. ההשתכלות העמוקה למרחב העתיד המזהיר וההשתוקקות העצומה לחיות אותו גם בהווה, מאפשר לו לאדם להתגבר על כל המכשולים ולהסירם מדרכו.

לעומת זה, ההתפעלות מהתנוצצויות ארעיים וההתרגשויות מתענוגים רגעיים מכניסים את האדם לאופק צר, עד למיצר של צינוק ממש, בו חי ימי חייו בקושי, מסבך גם אחרים, מנת חלקם כעס ומכאובים ובהסתיימו משאיר אפס. אם כי קשה מאוד לתאר בדיוק את הבדל קורת הריח והסיפוק שמוצאים שני האנשים השונים זה מזה . כל אחד במהלך חייו שלו, בכל זאת קל מאוד להבין וגם לראות הבדל נוסח הליכותיהם בהלכות החיים הרגילים שלהם. האחד חי עם גופו כבנשמה השני חי עם נשמתו כבגוף כשהאדם חי עם נשמתו כבגוף מכהה אורה מוריקה מתוכנה מערטלה מכבודה מביאה למיצר, משעבדה לעבדות ומאכילה מרירות הזוהמה שסופה אבדון ואפס.

כשהאדם חי עם גופו כבנשמה, הרי הוא מלטש אותה, מזכך אותה מגלה פינות הדרה, מרומם אותה לעדן, מקרין בה את אור עליון נפלא עד שנעשית גם היא חומר מאיר מוכשר לחיי נצח. שזהו סוד אמונת תחיית המתים. שהגופות ששמשו כגופות לנשמה להיות עושים ומתנהגים בזה העולם כפי רצון הבורא כל גם הם יקומו ויעלו מקברותיהם מזוככים בתקופה מסוימת ויעמדו חיים לשרת את פני האדון הבורא כל לנצח. ולפיכך, הללו שבהיותם עוד בזה העולם הם חיים עם הגוף כבנשמה בכל מעשים כפי רצון הבורא כל הם עודם בגוף טועמים הטעם של חיי עד, ואפילו כשמגיע העת למות אין המוות מפחיד אותם ואין המיתה כואבת להם כלל. אדרבא, שמחים בה ביודעם שזהו שעתה, זהו רצון הבורא כל, להחזיר לו פיקדונו אשר בידם, גם קבורתם באדמה אין משתמע אצלם אלא כמי שהולך ונכנס מחדר לחדר, ולא עוד כיוצא מחדר צר לחדר רחב ידיים בצורה של מעבדה העשויה לזכך את חומריות וגסות הגוף דרך כל האירועים הפוקדים את גוף האדם עד קומו בתחיה ברצונו של הבורא כל. זה שהגיע לשלמות מבחי׳ זו לו יאתה תהילה להיקרא בכנות בשם ׳אדם׳. המורה דמות יצור חומרי שהזדכך וחי באור אלוקי בעולם כבעדן גן אלוקים, האות אל״ף רומז לבורא כל, אות דל״ת רומז לגופו המורכב של האנוש, אות מ״ם סתומה רומז לחיי העולם הבא מצירוף שלושת האותיות יחד נוצר תיבת ׳אדם׳. ♦