ענבי הגפן – בענבי הגפן

בהגיעו לפרקו חפצו הרבה לזכות בו, שכן ידעו כולם את רום ערכו. תלמידי-החכמים שבין אנ"ש, שבהבינם בטיבו של עלם זה חפצו בו מאוד, ומאידך עשירי העם גם-כן לטשו עיניהם עליו ובאו בהבטחות עושר וכל טוב – אולם בכל אלה לא חפץ ר' אברהם, ואליהם לא שעה. רק כאשר הוצעו בנותיהם של הרה"צ ר' יוסף יונה שטערינהארץ זצ"ל, צעיר בניו של מוהרנ"ת, ושל הגה"ח ר' ברוך אפרים זצ"ל בעמח"ס "באבי הנחל" על ליקו"מ [ומבכירי תלמידיו של זקנו הגה"ק מטשעהרין ז"ל] מצאו ההצעות חן בעיניו, ברם לא ידע איזו מהן להעדיף, על כן הלך להתייעץ עם זקנו הרב כדת מה לעשות, ועל פיו החליט לקחת את בת דודו ר' יוסף יונה לאשה.

חסיד אמיתי היה ר' יוסף יונה. כאחד מבניו של מוהרנ"ת ירש מאביו את דרכי התמימות שבלטו בכל מעשיו. מעולם לא ראוהו יושב בטל. הרבה פעמים היו רואים אותו יושב בדביקות עצומה, מופשט כליל מהאי עלמא, כשהוא רכון על שיעוריו הקבועים ועוסק בעבודותיו בתמימות ובפשיטות. אף היה מ"מארי דחושבנא". חתנו ר' אברהם היה מספר מדרכו בקודש כי מידי יום ביומו בהגיע זמן בין השמשות, היה יוצא לחצר בית המדרש, פורש לאיזו פינה לשם התבוננות פנימית ועורך חשבון נפש, וכשהוא מתחיל לחשב את חשבונו היומי, טוען הוא לעצמו: "מיט וואס איז מיר אוועק דער טאג? מיט וואס?" [במה עבר עלי היום? במה?] וכך, בגיחה עמוקה, היה מפטיר את יומו העמוס בתורה ועבודה, וכבר ידעו באי בית המדרש בעת רדת היום כי הנה הולך הוא ר' יוסף יונה להיפרד מן היום.

אף על בתו מרת איטה בתיה ע"ה היו אומרים, כי בדומה לאביה היתה אשה חסידה. תמיד התהלכה עם רצונות וכיסופים לעשות איזה נחת רוח להבורא יתברך שמו, כל מאוויה ודיבוריה היו סביב ענין זה. אפשר היה לשמוע ממנה שוחות מאלפות ומעוררות בלי להרגיש כלל שמפי אשה יוצאים דיבורים אלה. ואמנם זכתה, שאנ"ש היו חוזרין על כמה משיחותיה – "ויהללו בשערים מעשיה"…

עמה בא ר' אברהם בקשרי שידוכין בשעטו"מ. בהגיעו לשנת הט"ז, נקבע מועד זה לזמן חתונתו. אך בהתקרב היום המיועד חסרו לו מספר שבועות על מנת שיוכל לסיים בשנית את הש"ס. ניגש ר' אברהם לזקנו הרב וביקשו שישתדל אצל המחותנים לדחות מעט את מועד החתונה על מנת שיוכל לסיים הש"ס ואכן השתדל הרב אצל מחותניו למען יאריכו את הזמן הקצוב. המחותנים נעתרו לבקשותיהם של המחותן הרב ושל החתן המתמיד, ודחו לשבועיים את מועד החתונה. ואכן ביום החופה ערך סיום הש"ס בפעם השניה.

חתונתו התקיימה בקיץ תרל"ח ברוב פאר והדר בעיר ברסלב בהשתתפות סלתה ושמנה של חסידות ברסלב, והרבה מרבני וצדיקי אוקריינא השתתפו בה, כנאה ויאה ליחוסם הרם של בני הזוג, אדמו"ר מוהרנ"ת מב' הצדדים, והרבנים הצדיקים מטשעהרין וברסלב מצד החתן – "ענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל!"

אדם השלם

אחרי נישואיו בחר לו את עיר אבותיו "ברסלב" למושב לו. עתה, בהיותו "אדם השלם", ישב על התורה והעבודה ימים ולילות. כאשר עברו לערך ג' או ד' שנים, התחיל לחשב דרכיו וצעדיו הבאים באיזה מהם יבחר: מצד אחד הוצעו לו הצעות רבניות לשמש רב ומורה הוראה במספר קהילות נכבדות (כבר אז בגיל י"ט-כ'!) ומצד שני חשב כי "ושנא את הרבנות" קתני, ומה לי כי אבחר ברבנות?! ניצב אפוא ר' אברהם בפני שאלה קשה, ולא רצה להכריע בה בעצמו, לכן ניגש אל זקנו הרב ז"ל ושטח בפניו את ספקו. ענה לו הרב בזו הלשון: "דוא זאלסט וויסן אז דוא ביסט דם רבי'נס אמענטש, דוא ביסט אבאדינער פארין רבי'ן און פאר אלע אונזערע לייט סיי אין תורה און סיי אין תפילה [דע לך, שאתה האיש של רבינו, אתה משמש את רבינו ואת כל אנ"ש הן בתורה והן בתפילה]. ואכן מאז ואילך החליט ר' אברהם כי זהו תפקידו – לשמש את רבינו ואת תלמידיו, ובמשך יותר משבעים שנה עמד ושרת את רבינו ז"ל ואת אנשיו במסירות נפש, דולה ומשקה מתורה רבו לאחרים. את ההצעות הרבניות דחה מכל וכל, כדי להתמסר כליל להפצת והמשכת אורו הגדול של הננמ"ח בעולם.

בעל תפילה

בהיותו כבן עשרים ושתים מינוהו זקנו הרב ור' אברהם בער, נכד רבינו ז"ל, להיות שליח ציבור בראש השנה באומן. ופעם ניגשו אליו הני תרי צדיקי ואמרו לו בזו הלשון: "דו מיינסט דו דאווינסט?! דער רבי דאווינט! דו ביסט נאר א שופר!" [אתה חושב שאתה מתפלל?! הרבי מתפלל! אתה רק שופר!] ואכן במשך יותר משבעים שנה התפלל בראש השנה לפני העמוד: חמישים ר"ה באומן וכעשרים ר"ה בארץ הקודש. [כשאת רוב הר"ה שבארץ ישראל עשה בקיבוץ שבמירון]. וכידוע ומפורסם, שתפילותיו היו בנעימות ובשאגת ארי, אשר כל מלה פילחה לבות השומעים. וראו אצלו דבר מפליא, שכמעט ואין זה מצוי, שבעל תפילה יבכה במשך שעות לפני העמוד ויוריד כנחל דמעה, ובכל זאת לא יפסיק ולא יופרע קולו כלל מהבכי. אולם אצלו ראו עין בעין, ששעות על גבי שעות, בעמדו בתפילת המוספין של ראש השנה ויום הכיפורים לפני העמוד, הוריד דמעות כמים, והיה בוכה כבן המתחנן אל אביו – ובכל זאת לא נפגם קולו כלל אדרבה! היה קולו משתמע במנגינה נפלאה וקול רב ונעים, אשר לשמו ולזכרו תאוות נפש ואלו הזוכרים כל זאת ואשר אוזניהם שמעו זאת – להם נאה לומר: אילו באזנינו לא שמענו, ועינינו לא ראו – לא היינו מאמינים שיש כדבר הזה! והרבה בעלי תשובה נעשו על ידי ששמעו תפילותיו.

סיפר פעם לכותב השורות אחד מחשובי הרבנים הספרדים, שהכיר את ר' אברהם, על ידי שהיה לומד אצלו בבית המדרש בקטמון במשך חמש שנים: "הנה עדיין מצטלצלת באוזני ספירת העומר של רבי אברהם… מה אומר לך?! בלי שום גוזמא! כשהיה אומר את הברכה של ספירת העומר, הקירות של בית המדרש היו מזדעזעים, ובפרט כששאג בקול שלא מעלמא הדין את סוף הברכה: "על ספירת העומר", היה כל מי שעומד שם מזדעזע מפחד ה', כי אם אמרנו שהקירות הזדעזעו – איך לא יזדעזעו הלבבות?!

מורה הוראה

כבר אז, בצעירותו, הסמיכוהו הרבה מגדולי הדור. וקיבל סמיכה מיותר ממאה רבנים, וביניהם הגאון ר' נחמיה בירך מדבראוונא זצ"ל וכולם היללו ושבחו את גודל ידיעותיו בגמפ"ת ופוסקים ובהוראת איסור והיתר.

ולכן עוד בהיותו אברך צעיר מתושבי ברסלב, היו ניגשים אליו בשאלות הלכה למעשה, ועל הכל היה ר' אברהם עונה בבהירות. מאוחר יותר, בערך בשנת תרנ"א (1890), עת היה בגיל כ"ט שנים, חלה זקנו הרב מטשעהרין ז"ל את חליו אשר ממנו לא קם – והיה ר' אברהם משמשו וגם עונה במקומו את כל השאלות שהופנו לבית הרב. כך נמשך הדבר במשך ג' השנים שהיה הרב רתוק למיטתו עד יום י"ג באדר ה'תרנ"ד (1893) בו עלתה נשמתו לגנזי מרומים.

לימים קראוהו מעיר קרימינטשוק, שיבוא לכהן בתור רב ודיין ואכן שנים היה הוא הכתובת העיקרית בעיר גדולה זו לכל השאלות בהלכה באיסור והיתר, בדיני ממונות, באורח חיים וכיוצא. מספרים שבעיר זו היו הרבה מחסידי חב"ד, ונודע להם שהרב דמתא, מוהר"ר אברהם שטערינהארץ, בקי גדול בספרים "תניא" ו"לירוטי תורה" של אדמו"ר הזקן לכן ביקשו מר' אברהם, שישפיע עליהם מתורת חב"ד. נעתר ר' אברהם לבקשתם בחשבו לעצמו, שגם על ידי זה יוכל להכניס בהם גם מתורת הננמ"ח. ובמשך תקופה ארוכה היה מוסר להם שיעורים ב"תניא" ו"ליקוטי תורה", והיו הדיבורים נשפעים מפיו בשפע עצום כזקן ורגיל בתורת חב"ד, כשבאמצע הוא גולש מתורת חב"ד ל"ליקוטי הלכות" – וזה להם למשיב נפש דיבורים כאלו… התחזקות כזאת, שלא הסכינו לשמוע מעולם. אולם פעם אחת הזדמן לשם רב אחד מחשובי המשפיעים בחב"ד והקשיב לשיעורו של ר' אהרהם – והנה שם הוא לב, שבאמצע הסברו בליקו"ת משנה הוא את כיוונו לדיבורים מסוג אחר… כאן קטע את דבריו ואמר לו: ר' אברהם! לא לא! זה לא זה! [נישט נישט! דאס איז נישט דאס!] אמר לו, שיחזור לדבר ממה שהתחיל מתורת חב"ד, ולא יערב כאן תורת ברסלב. ר' אברהם הבליג על עצם התערבותו של זה בתוך דרשתו והמשיך לדרוש בליקו"ת. אחרי גמר השיעור קמו כל האנשים ללכת לביתם, ובתוכם גם הרב הנ"ל. והנה כשאך התחיל "משפיע" זה לרדת במדרגות, מעד ונפל מכל המדרגות, בעוד כולו גונח משברי עצמותיו. הבין בדעתו, שזה בא לו על שפגע בתלמיד חכם וצדיק זה – ר' אברהם. מיד התחנן על נפשו לפני ר' אברהם שימחל לו. ענה לו ר' אברהם" "אני לא נפגעתי כלל, וכלל לא ביישתני, אולם אם חושב אתה שפגעת ב' – הרי מוחל לך, שרי לך".

באומן

בשנים מאוחרות יותר עבר לגור באומן, והיה שם הרוח החיה של כל ענייני רבינו ז"ל הוא המוציא והמביא, ועל פיו ישק כל דבר, הוא מורה שם באיסור והיתר וכיוצא בזה, והכל – בלי שיקבל על כך שום פרוטה. וכמו שכותב הוא במכתבו לפולין בבקשו מהם שיתמכו בהוצאות הקלויז, בית המדרש של רבינו, כשהוא מזכירם בתוך דבריו שעבורו אין הוא מבקש פרוטה, אבל בשביל הבית המדרש יראו להחזיקו ולתומכו. וכך כותב: "ואין אני מזכיר לכם שום פעם אודות פרנסתי, הגם שהדחקות והיוקר הוא עד אין לשער, ואנ"ש דפה המה מדוכאים, שאי אפשר להם שיחזיקו אותי. הגם שצריכים ללמד אותם ולהורות איסור והיתר וכיוצא, אך אף על פי כן לא כתבתי לכם שום פעם שיהיו לי איזה סעד ותמיכה מכם, אף על כל פנים על צרכי הקלויז לשמור שלא תהיה נמסרת, חס ושלום, לידי זדים, רחמנא ליצלן, מחוייבים שם אנ"ש דמדינתכם לעשות מעמד ומצב לעזור לזה"… וחותם שמו "מו"צ וספרא דקהילתנו פה אומין".

בהיותו באומין שלחו לו ראשי חסידי ברסלב דפולין – ובראשם הרה"ק ר' יצחק ברייטר זצ"ל – בקשה גדולה, שלמען פאר שם הצדיק יבוא נא לכהן פאר כרבה של לובלין המעטירה (במקום הגאון ר' אליהו קלצקין זצ"ל). אחר בקשותיהם החוזרות ונשנות נכנסו טענותיהם בלבו וחשב לצדק דבריהם, כי על ידי שאיש מאנשי רבינו יהיה רב בעיר כמו לובלין, הרי זה יפרסם את שם הצדיק האמת, שזה מטרתו של ר' אברהם כל ימיו, לכן נעתר לבקשתם ובא לובלינה. כמובן, אנ"ש דשם עשו תעמולה גדולה בכל לובלין לקראת בואו של הרב החדש ולקראת הדרשה הראשונה שידרוש בבית הכנסת הגדול של לובלין. וסיפר ר' איט'שה מאיר קורמן, שבאותה שבת באו לדרשתו של ר' אברהם אלפים רבים מישראל, וביניהם כשלוש מאות רבנים גדולי תורה, והוא, ר' אברהם, עמד ודרש במשך שעות רבות דרשה גאונית, שכזאת, עד שכולם עמדו רתוקים למקומותיהם, כשהוא מתבל בדבריו את אחת התורות הגדולות שבליקוטי מוהר"ן יחד עם הלכה ופלפול והגדה מכל מקצועות התורה וכמובן, אחרי דרשה כזו חפצו כולם שישאר שם לכהן בתור רב, וגם הוא עצמו כבר חשב כך, אלא שאז הגיע מכתב בהול מאומן ובו כתוב לאמר כי מבקשים ומתחננים הם ק"ק אומן, שירחם על שארית הפליטה ויחזור לאומן, כי לולא הוא הכל יחרב, ויהיה שם הפקר וכו' והוא, שכל מטרת בואו לכאן היתה למען כבוד הצדיק, וממילא בשמעו זאת, שאם הוא לא יהיה שם, כל ענין הקיבוץ של רבינו יתמוטט, חזר תיכף לאומן, ובימים שאחר כך היה תמיד אומר, שמאת ה' היתה זאת שלא נשאר לכהן בלובלין, כי אז מי יודע אם היה זוכה לעלות לארץ ישראל… [אחרי השואה הנוראה שהתחוללה בפולין].

ואכן, מה רבו חסדי ה', שהשאיר לנו לפליטה את מוהר"ר אברהם שטערינהארץ, שחלק גדול בחידוש בניינה של חסידות ברסלב בארץ ישראל ובגולה שלאחר השואה – אפשר לזקוף לזכותו.

נסיעתו לארץ ישראל

לקראת שנת תרצ"ד (1934) גמר בדעתו לעלות לארץ ישראל ולחונן את עפרה, ובעיקר כדי להפיץ שם את אורו הגדול של רבינו ותלמידו זיע"א. וכמו שכתב במכתביו מאומן לתלמידיו [שארית ישראל ל"ה] וזו לשונו: "נא ונא, ידידיי, אחיי ורעיי ובניי ותלמידיי, חזקו ואמצו בכל טצדקי דאפשרי במצוה הזאת להוציאני ממסגר אסירים, מחוץ לארץ, על כל פנים בימי זקנתי, שאוכל להפיץ עוד תורת אדמו"ר ננמ"ח זלה"ה ותורת תלמידו אא"ז מוהרנ"ת זללה"ה ושיחותיהם הקדושים, פן יוכל להיות על ידי התגלות מתעלומות סודות הנוראות שלהם בכותל המערבי ובמירון אצל התנא רשב"י ועוד ועוד, כי ה' יודע האמת, שכל מגמתי – להיות באה"ק על דעת אדמו"ר זלה"ה באופן כזה להביא איזו פעולות טובות בשם, שיתגדל ויתקדש ויתפרסם גודל נוראות קדושות של שם הצדיק האמיתי, שהוא החן והפאר והיופי של כל העולם, שעי"ז יתגדל ויתקדש שמו של ממ"ה הקב"ה, שמשותף שבם הצדיק הק' הזה, שעי"ז יפקחו עינינו ועיני כל אנשי ארה"ק, שנשגיח על עצמנו היטב-היטב על מדותינו להיטיבן, להתחיל מחדש בעבודת השם על צד היותר טוב, באופן מאד נעלה, שיכירו וידעו כל תושבי ארה"ק, שעירק ארה"ק א"א להרגיש רק ידי הבעל וכו'"… משורות אלה מובן ממילא, מה היו תוכניותיו של ר' אברהם לעשות בארץ ישראל. וכן כותב בהמשך המכתב שם דיבורים נפלאים, איך "שכל מגמתו וחפצו לבוא לארה"ק לעורר ישנים ולהקיץ נרדמים הן לאנ"ש שיחי' ואפילו לשאר המון עם ולדרוש בכל הישיבות והבתי מדרשות ואפי' בקלאניעס [מושבים]". ואכן, כשהגיע ר' אברהם לארץ ישראל, הלך לדרוש מענייני רבינו ז"ל בהרבה מושבים נידחים ועורר לבות אחינו בני ישראל לתשובה ומעשים טובים.

בחודש אדר תרצ"ו (1936) הגיע ר' אברהם לארץ ישראל, ובז' אדר כבר נסע עם כמה מתלמידיו לציון הרשב"י במירון [בימים ההם לא היו נוהגים כל כך ההמון לנסוע בז' אדר לרשב"י, ור' אברהם היה מהראשונים שנתנו חשיבות למנהג]. ושם, אצל ציון הרשב"י, היה אחוז כולו התפעלות והתלהבות מגודל קדושת נוראת המקום הזה, ואז התבטא באוזני תלמידיו, הרה"ח ר' משה בורשטיין הי"ו, שהיה בין הנלווים אליו, בזו הלשון: "סי וואלט גיווען א יושר אז מקען נישט זיין אין אומן אויף ראש השנה, זאל מען חאטש מאכין דער רעבינס קיבוץ דא, ביי ר' שמעון" [מן היושר היה, שבאין באפשרות להיות באומן בראש השנה, לעשות את הקיבוץ של רבינו פה, אצל רבי שמעון].

יודעי דבר מספרים, שבבואו לירושלים ת"ו, כבר היה שמעו הולך אצל כל תלמידי חכמים שבעיר, ש"ארי עלה מבבל" בקי בכל מכמני התורה, וגם לאוזני הבי דינא רבה ירושלים ת"ו בראשותו של מרן הגרי"צ דושינסקיא זצ"ל הגיע שמעו הטוב, לכן חשבו בדעתם לבקשו שיצטרף לבד"צ, אולם לבסוף לא יצא הדבר לפועל. אומנם ידוע ומפורסם, שהגרי"צ דושינסקיא היה מכבר ומוקיר את ר' אברהם עד למאוד, ושרר ביניהם ידידות והערכה גדולה.

אחד היה אברהם

עליו המליצו אנ"ש את הפסוק: "אחד היה אברהם" – אחד ומיוחד הוא ר' אברהם באמירת התורה. מחונן היה בלשון לימודים, אשר לא נמצאה דוגמתו. אחד ומיוחד הוא בעבודת ה' במסירות נפש ובעקשנות גדולה בעקביות מיוחדת שומר הוא על סדר עבודתו, כחייל העומד על משמרתו. מסופר, שכששהה פעם ר' אברהם לעת זקנותו בשבת חנוכה במירון, הלך וטבל במקוה בסמוך לציון, אף שמימיו היו קרים ביותר, שפילו אנ"ש הצעירים לא יכלו להיכנס ולטבול בו ובהבחינהו בתמיהת אנ"ש במעשהו זה, ענה ואמר: "לחייל המשרת את המלך אין תירוצים!"

אחד ומיוחד היה בסבלנותו לשמוע את כל אחד ואחד, לחזק ולעודד את הבריות. שעות על גבי שעות היה יכול לשבת עם צעיר או זקן ולדבר דיבורים בחן של אמת, שאינו מצוי כלל. אחד ומיוחד היה בזכרונו הנפלא, אשר אין דוגמתו. זוכר היה כל דבר לאשורו בלי שום שיבוש, בין אם זה בגמפ"ת ופוסקים, ובין אם זה בספרי רבינו ז"ל, שהיה בקי בהם בלשונם ממש וגם בשיחות, ששמע מגדולי אנ"ש בדור שלפניו, היה מדייק לומר כפי ששמען. אחד ומיוחד היה בקולו הנעים והנפלא בתפילתו, אשר חדר לתוך לב האבן והמיסו.

אחד ומיוחד היה בהנהגת הכלל בחכמה ותבונה, עיני כולם היו נשואות אליו, וכמ"ש הגרנ"צ קעניג זצ"ל בספרו "יקרא דחיי" בזה"ל: "אנ"ש ראו בו כשריד מאנשי כנסת הגדולה, ובתקופה האחרונה היה הוא החידוש והפאר של כל אנ"ש".

הסתלקותו לגנזי מרומים

ביום ראשון בשבוע בו נפטר, חזר מבית הכנסת וטען כי הוא חש בחולשה, אכל קמעא והלך לנוח. בימים הבאים כבר לא הלך לבית הכנסת. באמצע הלילה שבין שלישי לרביעי בשבוע נפל מן המיטה. הוא לא יכול היה לקום, אך חשש להעיר את הבחור הישן בחדרו, ונשאר על הארץ. אחר כך סיפר: "בשכבי על הרצפה תיארתי לעצמי כי הנני שוכב כבר עם אבותי, אמרתי תיקון חצות, אף ערכתי "התבודדות", ומקץ שעה ארוכה התאמצתי וקמתי על רגלי".

בבוקר יום רביעי כ' באלול ה' תשט"ו, נחלשה ראייתו. ביקשו לקרוא לרופא, אך הוא לא הסכים לכך בשום אופן, ואחר כך המשיך להתעסק בצרכי ציבור. בצהרי היום, כמחצית השעה לפני צאת נשמתו, ירד מהמטה ובירך "שהכל" על המרק שעל השולחן וחזר למיטתו. לפתע התחיל לנשום בכבדות ואיבד את הכרתו. סמוך לצאת הנשמה הופיע בהפתעה גמורה תלמידו המובהק ויד ימינו, הגה"ח ר' גדליה אהרון קעניג זצ"ל וכך סיפר החסיד הנלהב ר' מרדכי אלעזר רובינשטיין זצ"ל, שהיה משומעי לקחו של ר' אברהם ז"ל. "בעת שנכנסתי לחדרו של ר' אברהם, הנני רואה מחזה נורא, שלא אשכחהו לעולמים: ר' אברהם מונח על הרצפה, ו ר' גדליה מביט למטה וגונח גניחות ובוכה ומבכה את האבידה הגדולה שאיבד וחשך עליו עולמו…" ואומנם לא רק עולמו של ר' גדליה חשך, אלא חשך עולמם של כלל חסידי ברסלב בארץ ובחו"ל! אבד המנהיג, אבד המדריך והמשפיע, המנווט את הספינה בלב ים… היתמות הורגשה בכל…

בשעה מאוחרת בלילה הלכו הרבה מחסידי ברסלב והרבה מאנשי ירושלים אחרי מטתו של ר' אברהם ללוותו בדרכו למנוחות. הרבה סיפורים ועובדות התהלכו אחרי מיטתו, כפי שיודעים לספר אלו שהשתתפו בהלויתו. הטמינוהו ב"הר המנוחות" בחלקת הרבנים בסמוך לידידו הרה"צ ר' שלמה וועקסלער זצ"ל. לאחר סתימת הגולל נותרו על קברו כמה מחסידי ברסלב ואמרו "תיקון הכללי". רי מרדכי אלעזר רובינשטיין שנכח אז, סיפר כי ר' הירש לייב ליפל ענה ואמר: "מיר האבן דא אוועק געלייגט א גרויסן גענעראל" [גנרל גדול נפל מאתנו חלל]. הפטיר אחריו ר' שמואל שפירא: "געווען א גענעראל. און געבליבן אל גענעראל [היה גנרל ונותר גנרל].

כיום הזה, לאחר [ארבעים וחמש] שנה מהסתלקותו לגנזי מרומים, אפשר לומר" ר' אברהם עדיין חי בתוכנו! זכרו לא יסוף מזרענו! השארתו שהשאיר אחריו היא נר לרגלינו אמרותיו שיחותיו, וביאוריו בתורת הנחל הם חלק מההווי בברסלב, כמעט שלא עובר יום בלי שיזכירו איזה דיבור או שיחה, שנאמרו מפי ר' אברומ'לה. תלמידיו אחריו נתנו לדורנו שלנו, להרגיש ולטעום מדמותו של ברסלבר חסיד אמיתי ומקורי, ובפרט לתלמידו נאמנו רבי גדליה אהרון קעניג זללה"ה, אשר כל ימיו דלה והשקה מתורת רבו לאחרים בעוז ותעצומות ללא ליאות, וכל אמרותיו של ר' אברהם היו שגורות בפיו תמיד ושננן בכל פעם בהתחדשות יתירה לקיימן למעשה וזכה להעמיד דור מבקשי ה' באמונה ודעת עוסקים בתורה ותפילה בהתבטלות והתקשרות לרבינו ז"ל.

לסיום ניתן להיאמר: הבאנו ניצוצות מאורו של ר' אברהם, אבל הן אלה קצות דרכו, מעט מזעיר, טיפה מן הים הגדול ולא נותר לנו אלא לברך את אלה המתעסקים בקודש להוציא לאור ספר תולדותיו ושיחותיו, שיזכו להוציאו בקרוב לתועלת אנ"ש וכלל בית ישראל.