מה זה האדם?

נלקח מתוך שיחת מורינו הרה"צ רבי גדליהו אהרון קעניג זצוק"ל

האדם חי בלחצים תדיריים הבאים מהשפעת שני הצדדים ההפכיים, מהקדושה והטומאה, האור והחושך, הטוב והרע. כאמור האדם הוא בחיריי. משמעותו של דבר שהוא בנוי מגבורה וחולשה. בגבורתו יש בו די כח להתגבר על כל הנסיונות, אפילו הכי קשים, ובחלישותו עלול הוא ליפול ממשב רוח קל ומדחיפת עלה נידף, ולהכשל בדבר הכי מתועב חסר כל ערך. ההסתכלות העמוקה למרחב העתיד המזהיר וההשתוקקות העצומה לחיות אותו גם בהווה, מאפשר לו לאדם להתגבר על כל המכשולים ולהסירם מדרכו. (אם) האדם מתגבר ומנצח את יצרו הרע, הרי הוא מזדכך ומאיר יותר ויותר, וטועם טעם חיי נצח בהווה. וביכולתו להאיר לזכך ולהאיר גם את הזולת ולהעביר אליו את טעם חיי נצח בהווה. לעומת זה, ההתתפעלות מהתנוצצויות ארעיים, וההתרגשות מתענוגים רגעיים, מכניסים את האדם לאופק צר עד למיצד של צינוק ממש, בו חי ימי חייו בקושי, מסבך גם אחרים, מנת חלקם צער ומכאובים, ובהסתיימו משאיר אפס. אם כי מאד קשה לתאר בדיוק את הבדל מהות קורת הרוח והסיפוק שמוצאים שני האנשים השונים זה מזה, כל אחד במהלך חייו שלו, בכל זאת קל מאד להבין וגם לראות את הבדל נוסח הליכותיהם בחיים הרגילים שלהם. האחד חי עם גופו כבנשמה, השני חי עם נשמתו כבגוף. כשאדם חי עם נשמתו כבגוף, מכהה אורה, מוריקה מתכנה, מערטלה מכבודה, מביאה למיצד, משעבדה לעבדות, ומאכילה מרירות הזוהמה שסופה אבדון ואפס. כשאדם חי עם גופו כבנשמה הרי הוא מלטש אותה, מזכך אותה, מגלה פינות הדרה, מרומם אותה לעדן, מקרין בה אור עליון נפלא עד שנעשית גם היא חומר מאיר מוכשר לחיי נצח.

וזהו סוד אמונת תחיית המתים. שהגופות ששימשו כמכשיר לנשמה, להיות עושים ומתנהגים בזה העולם כפי רצון הבורא כל, גם הם יקומו ויעלו מקברותיהם מזוככים בתקופה מסוימת, ויעמדו חיים לשרת את פני האדון הבורא כל לנצח. ולפיכך, הללו שבהיותם עוד בזה העולם הם חיים עם הגוף כבנשמה, וכל מעשיהם כפי רצון הבורא כל, הם בעודם בגוף טועמים הטעם של חיי עד. אפילו כשמגיע העת למות אין המוות מפחיד אותם ואין המיתה כואבת להם כלל. אדרבה, שמחים בה ביודעם שעתה זהו רצון הבורא כל מהם, להחזיר לו פקדונו שבידם. גם קבורתם באדמה אין משתמע אצלם, אלא כמי שהולך ונכנס מחדר לחדר, ולא עוד אלא כיוצא מחדר צר לחדר רחב ידים. בצורה של מעבדה העשויה לזכך את חומריות וגסות הגוף דרך כל האירועים הפוקדים את גוף האדם, עד קומו שוב לתחיה ברצון הבורא כל. זה שהגיע לשלימות מבחינה זו, לו יאתה תהילה להקרא בכנות בשם אדם, המורה דמות יצור חומרי שהזדכך, וחי באור אלוקי בזה העולם כבעדן גן אלוקים. לפי הקבלה, אות א' רומז להבורא כל, אות ד' רומז לגופו המורכב של האנוש, אות מ' סתומה רומז לחיי העולם הבא. מצירוף שלושת האותיות יחד נוצר תיבת אדם.

הכל חפצים להגיע לשלימות זאת שהזכרנו. רבים מאוד הם אלה שניסו להגיע אליה בכל מיני דרכים שונים, מייגעים. מעטים הם אלה שזכו לעבוד את כל אורך הדרך. רבינו נחמן, אור האורות מברסלב זכרונו לברכה, הוא זה שזכה לעבוד את כל אורך הדרך. זכה להשיג שלימות זאת עד עומק תכליתה, עמל רבות כדי להביאה לאנושות כולה, גילה את סודה, לימד איך יזכו גם הם להשיגה בצורה מעשית שורשית הכי קלה ונוחה שבאפשרויות, מתאימה לדורותינו ולדורות עולם עד ביאת משיח צדקינו, ועד בכלל.

אין לראות בהופעת רבינו נחמן תשוקה להוסיף עוד מין כת מסויימת על מרבית הכיתות הקיימות בעולם. יש לראות בו מורה כללי היודע לכוון את כל האנושות שתבוא למטרתה הרצויה, ומדריך פרטי לכל אנוש ביחוד למצוא את מקומו הנכון בעולמו.

וזהו מה ששם תלמידו רבי נתן בראש ההקדמה לספר "סיפורי מעשיות" שסיפר רבינו נחמן, המקרא: "מה שהיה כבר נקרא שמו ונודע שהוא אדם". כלומר אותו שם אדם, שנקבע מכבר מאז שנברא אדם הראשון, נודע עכשיו שזה הולם את רבינו נחמן, כי הוא זה האדם הזה, מתוך מעשיו, התנהגותו כשלעצמו, למשפחתו, לתלמידיו, לכל האנושות ולכל הבריאה כולה.

רבינו נחמן נולד במדינת רוסיה בעיר מז'בוז', מקום מושבו של זקינו הגדול רבי ישראל בעל שם טוב זכרונו לברכה, באמצע שנת תקל"ב (2771)… עד תחילת שנת תקע"א (0181), נפטר בעיר אומן ושם מנוחתו כבוד. משך שנות חייו שלושים ושמונה ומחצה. למוד אנוכי לומר תמיד וכן אני מלמד לחברי לומר: אשריך ארץ רוסיה, ברוכה אדמתך, בתוכה שוכן גוף זך קדוש של אור האורות המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים. השאיר אחריו ברכה, דורות ישרים אצילי נפש, תלמידים ברוכים מלאים חכמה ודעת ה', עובדי ה' תמימים ביראה ובאהבה, ספרי לימוד והדרכה עיוניים ופשוטים, סיפורי מעשיות בלשון עממית קלה העמוסים רזי עולם ותעלומות סתרי כל חי. כולם מטרה אחת להם, להודיע לבני האדם איך לחיות חסון, בעולם הזה המסובך. ואיך להינות מנועם אור העליון הגנוז בו לשם התאחדות גמורה של כל הבריאה הגשמית והבורא כל המופשט.