אומן אומן ראש השנה!

אָמַר (רבי נחמן מברסלב): הָראשׁ הַשָּׁנָה שֶׁלִּי עוֹלֶה עַל הַכּל. וְהָיָה פֶּלֶא אֶצְלִי, מֵאַחַר שֶׁהַמְּקרָבִים שֶׁלִּי מַאֲמִינִים לִי, וְלָמָּה לא יִזָּהֲרוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְקרָבִים אֵלַי שֶׁיִּהְיוּ כֻּלָּם עַל ראשׁ הַשָּׁנָה אִישׁ לא יֵעָדֵר. כִּי כָּל עִנְיָן שֶׁלִּי הוּא רַק ראשׁ הַשָּׁנָה. וְהִזְהִיר לַעֲשׂוֹת כְּרוּז, שֶׁכָּל מִי שֶׁסָּר אֶל מִשְׁמַעְתּוֹ וּמְקרָב אֵלָיו — יִהְיֶה עַל ראשׁ הַשָּׁנָה אֶצְלוֹ, לא יֶחְסַר אִישׁ. וּמִי שֶׁזּוֹכֶה לִהְיוֹת עַל ראשׁ הַשָּׁנָה רָאוּי לוֹ לִשְׂמחַ מְאד מְאד. ״אִכְלוּ מַעֲדַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים כִּי חֶדְוַת ה׳ הִיא מָעֻזְּכֶם״ וְזֶה נֶאֱמַר עַל ראשׁ הַשָּׁנָה.
 
במשך השנים שעברו מראש השנה האחרון של רבי נחמן (בשנת ה׳תקע״א – 1810) ועד ימינו, ה'קיבוץ' כפי שנקרא בפי החסידים — ידע עליות ומורדות. בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה, הדרכים שהובילו מרחבי אוקראינה ואפילו מפולין אל העיר אומן בתקופת ערב ראש-השנה היו מלאים עגלות מלאות בחסידים שהצטרפו אל התיקון הגדול של ההתקבצות על קבר הצדיק.

מאוחר יותר, בעת השלטון הקומוניסטי שיצר את מסך הברזל, ומנע את קיום ה׳קיבוץ׳ כהלכתו, החסידים היו מתאספים בלובלין, בירושלים, במירון ואפילו בניו-יורק, בתקווה לשוב ולהתאחד סביב הצדיק, כפי רצונו של הרבי.
 
משנת ה׳תש״ן 1989 החלה נהירה שגוברת והולכת מידי שנה מכל קצווי תבל אל ה׳קיבוץ׳ השנתי באומן. תחילה זו הייתה קבוצה של כמאתיים חסידים, בשנה שלאחר מכן כבר הגיעו למעלה מאלף, וכיום ההערכות נעות סביב ה-40 אלף איש הבאים לחסות ביום הדין בצילו של הרבי הגדול.
 
וכך מתאר זאת רבי אברהם שטרנהארץ (1862 – 1955):
״הֲגַם שֶׁזֶּה אֱמֶת שֶׁאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל בְּעַצְמָהּ, בִּפְרָט יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקֹּדֶשׁ, וַדַּאי הַקְדֻשָּׁה שׁוֹרָה עַל כָּל בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁעַם בְּנֵי יִשְֹרָאֵל מִתְקַבְּצִים שָׁם יַחַד לְהִתְפַּלֵּל, אַךְ מִי שֶׁמְצַלְצֵל בְּאָזְנָיו הַהִתְעוֹרְרוּת שֶׁהָיָה בְּהִתְקַבְּצוּת אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵינוּ בִּמְקוֹם מְנוּחָתוֹ (הכוונה לציון רבי נחמן באומן), שֶׁהַתְחָלַת הַהִתְעוֹרְרוּת הָיָה בְּעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה מֵהַסְּלִיחוֹת שֶׁל ׳זְכוֹר בְּרִית׳ בְּיַחַד, וְאַחַר כָּךְ תְּפִלַּת שַׁחֲרִית, וְאַחַר כָּךְ הָיוּ מִשְׁתַּטְחִין עַל צִיּוּנוֹ הַקָּדוֹשׁ. וְתֵכֶף אַחַר כָּךְ הֵכִינוּ אֶת עַצְמָם לִתְפִלַּת מִנְחָה בִּזְרִיזוּת כִּמְעַט ב׳ שָׁעוֹת קוֹדֶם הַשְּׁקִיעָה. וְשָׁפְכוּ לִבָּם כַּמַּיִם מַמָּשׁ — מִמַּה שֶׁהָיוּ שׁוֹאֲבִים מֵהַנַחַל נֹבֵעַ מְקוֹר חָכְמָה. וְאַחַר כָּךְ נִתְקַיֵּים מַה שֶׁאֲדוֹמוֹ״ר זַצַלל״ה אָמַר שֶׁרָאָה רֹאשׁ הַשָּׁנָה מַמָּשׁ, כֵּן טָעַמוּ אֲנַ״שׁ טוּב טַעַם אַחַר הָעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה, טַעֲמוֹ שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה בְּעַצְמוֹ. כִּי אֲדוֹמוֹ״ר אָמַר ״אֲנְדֶערֶי וָואלְטִין זִיךְ גִּיוָואוֹנְטְשִׁין אַזַּא רֹאשׁ הַשָּׁנָה וִויא בַּא מִיר עֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה״. וְכַמָּה בְּנֵי אָדָם נִתְקָרְבוּ מֵהַהִתְעוֹרְרוּת שֶׁל עֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְכַמָּה בְּנֵי אָדָם כּוֹתְבִים מִמְדִינוֹת רְחוֹקוֹת כְּמוֹ אֲמֶערִיקָא וְכַיּוֹצֵא, שֶׁעוֹד תְּצִילֶנָּה בְּאָזְנֵיהֶם אֶת כָּל זֶה. וּמִתְחַזְקִים עֹדֶנָּה בְּמָקוֹם שֶׁהֵם מֵהִתְנוֹצְצוּת שֶׁלָּהֶם אָז״. (אמרות טהורות)

התיאור, שבעיקרו מספר על הלהט בשנים שלפני מלחמות העולם, מתאים מאוד למה שקורה ממש בדורינו. פעם בשנה, מכל מקום כמעט בעולם מגיעים אנשים, שיחד מהווים מפגן אדיר של תבערת-אש-קודש של כיסופי בני האדם אל בוראם. והצדיק, העומד בתווך, משמש כסנגור הגדול ביום הדין, על מנת לברך בשנה טובה ומתוקה.

ברגעים אלו, של תחילת השנה, נפגשים שלושת הממדים של ״עולם – שנה – נפש״. מרחב-זמן-תודעה. אלפי אנשים מביאים את ראשם אל ראש בני-ישראל, בראש-השנה. המרחב מתנקז אל ארבעת האמות של הציון, הזמן מתרכז בליל חג ראש-השנה, ובני-האדם עם שורשי נשמותיהם, מתקבצים אל הצדיק האחד, רועה גן הנשמות, שציווה על ההיאספות.

את המחזה לא ניתן להמחיש, לתאר או לשרטט. מי שטעם, יודע. נהר של קיטלים לבנים, העוטפים את בני כל העדות, הזרמים והחוגים בעם היהודי. ״אומן — היא מדגם של ימות המשיח״ שחים האנשים, אגב חיבוק חברי. הקלויז החסידי, המכיל בקומתו העליונה כ-5,000 חסידים המתפללים בנוסח הברסלבי האשכנזי, ובקומתו התחתונה כ-3,000 חסידים המתפללים בנוסח עדות-המזרח, פולט בליל החג את הזרם הגדול ביותר של המתפללים לכיוון הרחוב המרכזי, פושקינה. שם נשפכים המניינים האמריקאים (שהגדול שבהם, מונה כ-1,500 איש) ושל בני הקהילות מכל מנהג, מסורת, עגה וסנגון שירה. התימנים מהציון, קהילת יבנאל ממתחם ה׳מיגומטר׳, חב״ד, ויזניץ, והאוהל על שם מרן הרב-עובדיה. עשרות אלפי חוגגים, עושים את דרכם בו-זמנית אחר התפילה אל מתחמי האוכל, הציבוריים והפרטיים. וכולם מחייכים. כולם מוארים. כולם מאוחדים. מתנחלים מהגבעות, עם נטורי-קרתא חבושי שטריימלים, חילונים מסורתיים, בני-תורה ספרדים, אנשי-עסקים אמריקאים ובחורים צרפתיים. כולם כולם כאן בתחושת אחווה ומטרה משותפת: להתאחד עם הצדיק, במטרה לקרב את הגאולה, האמיתית.

אלפי האנשים חוזרים הביתה עם חוויה כבירה של השתפכות הנפש, של חיבור פנימי, של התעלות וטהרה ושל התעוררות רוחנית שכמוה מעטים זוכים לחוות. אשרי מי שזכה. כי מי שהיה שם — יחזור כל שנה. תשאלו מי שהיה שם.

תטעמו – תבינו.